Video from March 2010 shows imam calling on Muslim congregants to support Aafia Siddiqui, a known Al-Qaeda operative.

Abdullah Faarooq at the Islamic Society of Boston Cultural Center with Gov. of Massachusetts Deval Patrick (May 2010) Patrick recently disinvited Faarooq to speak at an interfaith event being held after the Boston
As previously reported by the Clarion Project, the Tsarnaev brothers who committed the Boston bombings attended the Islamic Society of Boston (ISB), a mosque with extensive Muslim Brotherhood ties.

Evidence of the radical Islamic ideology being spread in the Boston area can be seen in the following video from March 2010. The video shows Imam Abdullah Faarooq, an imam at the Islamic Society of Boston Cultural Center, calling on Muslim congregants to support Aafia Siddiqui, a known Al-Qaeda operative, and telling worshippers, “You must grab on to this rope, grab on to the typewriter, grab on to the shovel, grab on to the gun and the sword, don’t be afraid to step out into this world and do your job.”

Aafia Siddiqui, a Pakistani woman who previously resided in the United States, was found guilty on all charges related to her attempted murder and assault on United States officers and employees in Afghanistan. In September 2010, Siddiqui was sentenced to 86 years in prison

Now, Americans for Peace and Tolerance has discovered that the ISB website approved of wife-beating and striking 10-year olds for refusing to pray. The organization also found additional proof of the mosque’s extremism.

In 2004, the ISB approved of the physical abuse of disobedient wives. The section of the website titled “40 Recommendations for the Muslim Home,” also said to “hit” children who are at least 10 years old and refuse to pray.

“Hitting is not the way to discipline; it is not to be resorted to, except when all other means are exhausted, or when it is needed to force someone to do obligatory acts of obedience,” it advises.

The older of the two Boston bombers, Tamerlan Tsarnaev, was arrested in 2009 for domestic abuse towards his girlfriend. A cousin confirmed, “He used to strike his girlfriend. He hurt her a few times.”

The ISB also recommended the use of intimidation. “Hang up the whip where the members of the household can see it,” it states.

Islamic Society of Boston Cultural CenterThe extremism of the mosque was confirmed by Sheikh Ahmed Mansour, a moderate Muslim and board member of Americans for Peace and Tolerance.

“Their writings and teachings were fanatical. I left and refused to go back to pray. I left Egypt to escape the Muslim Brotherhood, but I had found it there,” he said.

USA Today also reported that a video shows a former trustee asking Allah to kill Zionists and Jews, justifying the light beating of wives and the treatment of homosexuals as criminals.

Another video shows Imam Suhaib Webb of the Islamic Society of Boston Cultural Center preaching that homosexuals are cursed.

In related news, authorities are looking for a Muslim convert named Misha that the uncle blames for radicalizing Tamerlan Tsarnaev. It is believed that they met at a Boston mosque.

The ISB has issued a press release condemning the bombings and stating that Tamerlan only attended the mosque “intermittently” for about a year and the younger brother, Dzhokhav, was seen “rarely.”

The ISB defends itself by focusing on the act, not the motivation. It may disagree with the target of the bombings, but the ISB’s radicalism may have provided the rationale for the attacks.

If the mosque promotes the theme that the U.S. is at war with Islam and violent jihad is sometimes necessary, then it’s condemnation of the Boston attack should be put under the category of “damage control” and not a true policy of being against Islamist ideology. It may publically disagree with the attack, but it provided the motivation.

Islamist Extremism and Terrorism in Boston

If anybody have any doubt about the right of the Jewish people to the land of Israel, it is a must to see this video.

By ISABEL KERSHNER

Published: April 18, 2013

JERUSALEM — With Chuck Hagel scheduled to begin his first visit to Israel as secretary of defense on Sunday, Israeli defense and military officials issued explicit warnings this week that Israel was prepared and had the capability to carry out a lone military strike against Iran’s nuclear facilities.

Prime Minister Benjamin Netanyahu also spoke of dealing with the Iranian nuclear threat in an interview with the BBC broadcast on Thursday. Israel has “different vulnerabilities and different capabilities” from the United States, he said. “We have to make our own calculations, when we lose the capacity to defend ourselves by ourselves.”

Israeli officials have been expressing growing frustration with what they view as ineffective international efforts to halt what Israel and the West see as an Iranian quest for nuclear weapons. Despite economic sanctions and rounds of diplomatic talks, the officials say, the Iranian centrifuges continue to spin.

Yuval Steinitz, Israel’s minister of strategic and intelligence affairs and international relations, said in an interview that Iran was abusing the diplomatic process to further its uranium enrichment program and that it was “high time” for the international community to issue Iran “a deadline or a timetable, or even a military threat.”

Iran, according to Mr. Steinitz, is about halfway to reaching the “red line” that Mr. Netanyahu drew on a cartoonlike diagram of a bomb before the United Nations last fall, representing the amount of medium-enriched uranium it would need to build a bomb. Iran has denied it intends to build a nuclear weapon and has said that it needs the enriched uranium for energy and medical uses.

The chief of staff of Iran’s armed forces, Maj. Gen. Hassan Firouzabadi, on Thursday dismissed Israel’s threats as bluster that should not be taken seriously. Speaking on the sidelines of the Army Day parade in Tehran, he added that the United States would be deterred by Iran’s military might and not enter into war with it, according to the state-controlled Islamic Republic News Agency.

Though Mr. Netanyahu and other Israeli leaders have continuously emphasized Israel’s right to defend itself by its own means, talk of possible action has been rare in recent months. Israel, during this time, has sought to lower tensions with the United States over Israel’s calls for red lines and in the face of vehement American opposition to an uncoordinated Israeli strike.

Ehud Barak, Israel’s defense minister until last month, quietly dropped his aggressive stance, focusing instead on the need to cooperate with Washington. President Shimon Peres spoke out openly against the idea of a lone Israeli strike, saying that the limited damage that Israel could inflict meant that it had to “proceed together with America.”

Secretary of State John Kerry sought to reassure the Israelis during a visit this month, pledging that the United States would stand with Israel against the Iranian threat “and as the president has said many times, he doesn’t bluff.”

Israel’s new defense minister, Moshe Yaalon, said in a speech for Independence Day on Tuesday that Israel should not lead the campaign against Iran, a role better left to the United States and the West. But he added that Israel could be the first target of a nuclear Iran, and that Israel “should prepare for the possibility that it will have to defend itself by its own means.”

Mr. Yaalon, a former military chief of staff who served in the last government as the minister of strategic affairs, is said by officials and experts to have been generally cautious on Iran. But Amos Yadlin, the former military intelligence chief who now directs the Institute for National Security Studies in Tel Aviv, wrote of Mr. Yaalon in an article last month, “The defense minister is known to believe that an attack on Iran is less dangerous than an Iran with military nuclear capability.”

Israel’s current military chief of staff, Lt. Gen. Benny Gantz, said in an Independence Day interview with Ynet, a Hebrew news Web site, “We have the ability to cope with the danger that Iran poses to us, and permit me not to get dragged into the operational details.”

Asked by Israel Radio whether the Israeli military had the ability to attack Iran’s nuclear facilities alone if there was no other choice, General Gantz replied, “Unequivocally, yes.”

Prof. Efraim Inbar, director of the Begin-Sadat Center for Strategic Studies at Bar-Ilan University, said in an interview that the Israeli statements “echoed the mood of the country” in the same week that it marked Remembrance Day for its fallen soldiers and celebrated 65 years of independence. But he said the statements could also be seen as “signaling Israel’s displeasure with international efforts to block progress on the Iranian nuclear program” ahead of Mr. Hagel’s visit.

As for whether the statements were an indication of Israeli intentions or were meant to goad world leaders into more action, Professor Inbar said: “I don’t know. It could be both.”

Mr. Steinitz, the minister of strategic affairs, argued that it was easier to intercept a nuclear project at the enrichment phase than after a decision to actually to build a bomb. Assembling a bomb might take several more months, “but this can be done in a little room like this office,” he said. “It is very hard to detect and supervise. Once the Iranians have completed enrichment, they are actually on the verge of a bomb.”

“We have to learn a lesson from what happened with North Korea,” Mr. Steinitz added. “To think that fanatic regimes will be rational when they have nuclear weapons — such fanatic regimes cannot be trusted.”

He said Mr. Netanyahu’s red line translated into about 250 to 300 kilograms of uranium (or about 550 to 660 pounds) enriched to 20 percent.

“They abuse the diplomatic process to get closer,” he said of the Iranians. “Instead of giving up they take another step — sometimes a little step, sometimes a bigger one.”

על קו הזינוק: ישראל ואיראן לקראת הכרעה
פרופ’ גד יאיר, האוניברסיטה העברית בירושלים

10/02/2013

תקציר ההרצאה
בהרצאה יוצג המרוץ המתנגש של הטראומה האירנית והטראומה הישראלית.
הטראומה האירנית נסובה סביב חוויית השפלה חוזרת ונשנית שלאורה נחווה המרוץ אל הגרעין כגאולה.
הטראומה הישראלית קשורה בחרדה הקיומית מהשמדה ומסבירה את האיום הישראלי “הפצצה או פצצה” במונחי “הלעולם לא עוד” שהבטיחה התנועה הציונית.
שתי הטראומות מחפשות גאולה, זו מהשפלה וזו מחרדת ההשמדה, ולשתיהן אפשר להציע חלופות.
בהרצאה יוצגו השורשים ההיסטוריים של טראומות שני הצדדים והסבך הבלתי פשוט של הניסיון לחלץ את שני הצדדים ממלכוד תרבותי בתוכו הם כבולים.

כלכלת ישראל – 65 שנות זינוק
שגריר (בדימוס) יורם אטינגר, “במחשבה שנייה: יוזמה ישראל-ארה”ב”
“חדשות מחלקה ראשונה”, 18 לאפריל 2013, http://bit.ly/ZUtRXa
English edition:    http://bit.ly/Y0Dk4L

בניגוד לקריסת הכלכלה הגלובלית, כלכלת ישראל מפגינה אחריות מוניטארית ופיסיקאלית, צמיחה מתמשכת ללא “חבילת תמריצים” ומערכת בנקאית שמרנית ללא בועה בנקאית או בועת נדל”ן.

לכן, שלושת חברות דרוג האשראי המובילות בעולם, Standard and Poor’s, Fitch Ratings
ו-Moody’s, השאירו את דרוג האשראי של ישראל על כנו, ו“קרן המטבע הבינלאומית” הביעה אמון ארוך-טווח בכלכלת ישראל.

Kasper Villiger, יו”ר הבנק השוויצרי, UBS, טוען שסין, הונג קונג, ברזיל, רוסיה וישראל הן מנוע הצמיחה העתידי של הבנק.  Deloitte Touche, הנמנה על ארבעת משרדי רו”ח הגדולים בעולם, רואה בישראל את הזירה הרביעית בעולם למשיכת משקיעים זרים. “המכון השוויצרי לפיתוח מנהל” מדרג את בנק ישראל – זו השנה השלישית – בין חמשת הבנקים המרכזיים המובילים בעולם.

לישראל מאפיינים כלכליים מהמשובחים בעולם.  לדוגמא, בתקופת הקריסה הכלכלית הגלובלית, מ-2009 עד 2012 התמ”ג הישראלי צמח ב-14.7%, יותר מכל מדינה ב-OECD. ב-2012 צמח התמ”ג ב-3.3% לעומת 1.4% ממוצע ב-OECD. מ-1948 זינק התמ”ג פי 120, מ-2 מיליארד דולרים ל-250 מיליארד דולרים. מ-1,132 דולרים תמ”ג לאדם ב-1962 ל-32,000 דולרים תמ”ג לאדם.  היחס של החוב הציבורי לתמ”ג הצטמצם מ-100% ב-2002 ל-74% ב-2012, בעוד היחס מרקיע שחקים ברוב מדינות העולם. מ-450% אינפלציה שנתית דוהרת ב-1984 התרסנה האינפלציה – 1.6% ב-2012. הגרעון התקציבי והאבטלה היו 4.2% ו-6.9% בהתאמה ב-2012, נמוכים מממוצע ה-OECD שהוא 7% ו-8%. יתרות מטבע זר – הקריטיות לאמון העולמי בכלכלת ישראל וליכולתה לתפקד בעיתות חרום – התרחבו מ-25 מיליארד דולרים ב-2004 ל-75 מיליארד דולרים ב-2012: מקום 26 בעולם ואחד המובילים ביתרות לאדם.

הדמוגרפיה הישראלית המוצקה – המובילה את העולם החופשי עם שלוש לידות לאישה – מעניקה לכלכלה רוח גבית ארוכת טווח.

היתרון התחרותי של ישראל מושך את ענקי ההייטק.  לדוגמא, אוניברסיטת שאנחי, המפרסמת מדי שנהדרוג יוקרתי של אוניברסיטאות, קובעת שארבע אוניברסיטאות ישראליות כלולות ב-30 האוניברסיטאות המובילות בלימודי המחשב: 20 בארה”ב, ארבע בישראל, שתיים בקנדה, שתיים בבריטניה, אחת בשוויץ ואחת בהונג קונג.

ישראל מובילה את העולם במספר העובדים היחסי במחקר ופיתוח: 140 לכל 10,000. ארה”ב במקום השני: 85 לכל 10,000. ישראל אף מובילה ביחס ההשקעה במחקר ופיתוח לכלל התקציב: 4.5%.  כוח האדם האיכותי מתוגבר ע”י העלייה השיטתית מברה”מ לשעבר, אירופה, ארה”ב, דרום אמריקה ואוסטרליה, המצטרפת לבוגרי מוסדות החינוך בישראל ולבוגרי יחידות ההייטק בצה”ל.

העמידה היומיומית מול אתגרי ביטחון וכלכלה ייחודיים יוצרת פתרונות וטכנולוגיות ייחודיים המושכים לישראל את ענקי התעשייה בעולם. למשל, אריק שמידט, היו”ר הפעיל של “גוגל” סבור שישראל היא “מרכז ההייטק השני בחשיבותו בעולם אחרי ארה”ב”.  שמידט משקיע בהייטק ישראלי באופן פרטי. לדברי ווארן באפט, “לישראל כמות חריגה של מוח חריף  ואנרגיה”. ב-2006 ביצע את השקעתו הפרטית הראשונה מחוץ לארה”ב – בישראל – ורכש 80% מ”ישקר” תמורת ארבעה מיליארד דולרים.

ל“אינטל” ארבעה מרכזי מחקר ופיתוח ושני מפעלי ייצור בישראל, השקעה ב-64 חברות הזנק ישראליות ויצוא מישראל בהיקף של 4.25 מיליארד דולרים ב-2012.  מנכ”ל “מיקרוסופט”, סטיב באלמר, טוען ש”מיקרוסופט” היא גם חברה ישראלית עקב המשקל הגובר של טכנולוגיות ישראליות באיכות מוצרי החברה.  כ-300 ענקי הייטק מארה”ב פועלים בישראל במסגרת מרכזי מחקר ופיתוח, ורבים מהם משקיעים ב- ואף רוכשים – חברות הזנק ישראליות.

ג’ורג’ גילדר, גורו ההייטק האמריקאי ומחבר הספר The Israel Test, כתב שישראל מובילה בתחומי הייטק אזרחי וביטחוני – “אנו זקוקים לישראל כשם שהיא זקוקה לנו”.

הרוח הגבית לכלכלת ישראל מתעצמת עם הפקת הגז הטבעי המצמצמת תלות ביבוא אנרגיה, מקצצת בהוצאות האנרגיה ותהפוך את ישראל ליצואנית גז טבעי ב-2017.

במבט לאחור, 65 שנות טרור, מלחמות ולחצים בינלאומיים היו מהמורות בדרך לצמיחה טכנולוגית וכלכלית חסרת-תקדים.

ל”ג בעומר שמח ושבוע טוב,  

יורם אטינגר, “במחשבה שנייה”
WWW.TheEttingerReport.Com
Facebook    Twitter

מבוא

המושג “מינוי פוליטי” נעשה בישראל במשך השנים למעין כינוי גנאי המייצג לכאורה כמה מהתוויות השליליות שנהוג לייחס למערכת הפוליטית: שחיתות, פרוטקציוניזם, חוסר מקצועיות וכיוצא באלה. עם זאת מינויים פוליטיים הם חלק בלתי נפרד מהנוף הפוליטי במדינות דמוקרטיות רבות, ויש אף הטוענים שטמונים בהם גם יתרונות חשובים. מאמר זה ינסה להתחקות אחר משמעותם של מינויים פוליטיים בשירות הציבורי, על יתרונותיהם ועל חסרונותיהם, מתוך השוואת הנוהל הקיים בישראל לזה הנהוג בדמוקרטיות מובילות בעולם.

מהו מינוי פוליטי?

מינוי פוליטי, כשמו, הוא מינוי שממנה הדרג הפוליטי מתוך שיקולים פוליטיים. זו התערבות של הדרג הפוליטי באיושן של משרות בשירות הציבורי, והיא עשויה לבוא לידי ביטוי במינויים המתבצעים “מעל” מנגנון השירות הציבורי או על ידי קידום אנשים מתוך השירות עצמו (בן-דוד 2004: 1).

מינוי פוליטי בשירות הציבורי הוא מינוי שכלל לא היה יוצא לפועל אילולא הקשר הפוליטי. במילים אחרות, לא רק שאין מתעלמים בו מהשייכות הפוליטית של הממונה, אלא מתחשבים בה, והיא זו שמעניקה לאדם המתמנה את התפקיד. במינוי פוליטי מעדיפים אפוא קשרים על פני כישורים, ומי שמתמנה לתפקיד אינו בהכרח האדם המתאים ביותר למלאו. מה שקובע זה הקשר בין הממנה למתמנה, ואדם מתמנה רק משום שהוא נמנה עם מקורביו של הגורם הממנה או עם מצביעיו (בפועל או הפוטנציאליים) (זמיר, 2008; סחייק, 2004). רכיב הכרחי בהגדרה של מינוי פוליטי היא המניע של הממנה: מינוי פוליטי חייב להיות בעל כוונה להפיק רווח פוליטי או נפשי כלשהו מצד הגורם הממנה.

חשוב להדגיש שמינוי פוליטי אין פירושו מינוי של אדם בעל עמדה פוליטית או השתייכות פוליטית (שהרי במידה כזאת או אחרת לכולנו עמדות פוליטיות מסוימות). גם אם דעותיו הפוליטיות של אדם ידועות, אין בכך כדי לפסול אותו למשרה ציבורית, ובלבד שהמינוי עצמו התבסס על התאמתו של האיש לתפקיד ועל כישוריו המקצועיים.

בניגוד לדרך המקובלת לבחור מועמדים למשרה ציבורית, קרי: באמצעות מכרז פומבי, המינוי הפוליטי מתרחש כאשר שר מנסה לקדם בעצמו את אחד ממקורביו לתפקיד ציבורי באמצעות קשריו בתוך המשרד, בעזרת יועציו או דרך מכרים אחרים הקשורים למשרה המבוקשת. המינוי נחשב מינוי פוליטי בין שהוא נעשה ביוזמת השר עצמו, המעוניין למנות מקורבים פוליטיים כדי לוודא ש”אנשי סודו” הם שיאיישו תפקידים חשובים, ובין שאחד ממקורביו פונה לשר ומבקש שהלה “יסדר” לו (או לקרובים לו) משרה כלשהי (זמיר, 2008).

המינוי הפוליטי עשוי לבוא לידי ביטוי בהעדפה לטובה של אדם כלשהו על פני אחרים – בזכות זיקתו הפוליטית – לתפקיד קיים או ביצירת משרה חדשה שלא הייתה קיימת קודם לכן. למרות כל האמור לעיל, חשוב להדגיש שבחקיקה או בפסיקה הישראלית אין כיום הגדרה אחידה וחד-משמעית של מינוי פוליטי, בשל הקושי לייחס מושג זה להתנהגות כזאת או אחרת או להפרה של הליך ספציפי. זאת ועוד, מכיוון שמינוי פוליטי תלוי רבות ברכיב סובייקטיבי (המניע של הגורם הממנה) שלרוב נסתר מעין כול, במקרים רבים קשה לזהותו ולהגדירו ככזה (נבות, 2007: 12 13).

סוגים של מינויים פוליטיים

אף שכל מינוי פוליטי באשר הוא מונע משיקולים פוליטיים ונועד למטרות פוליטיות, אפשר בכל זאת להבחין בין כמה סוגים עיקריים של מינויים, הנבדלים זה מזה ביעד שהשר הממונה רוצה להשיג בעזרתו (נבות, 2007: 13 15):

• מינוי ליישום מדיניות ספציפית- מינויים מסוג זה הם מינויים של אנשים הנתפסים מתאימים ליישום מדיניות ספציפית שהשר הרלוונטי מעוניין לקדם, שכן הם מזוהים עם השר ונאמנים לו, ועל כן הוא יכול לסמוך עליהם שיבצעו את הוראותיו בלי לנסות להכשילו.
• מינוי לשם חיזוק הממשלה בכנסת- מדובר במינויים או בהבטחות למינויים שהם מעין טובת הנאה שראש הממשלה או פוליטיקאי אחר מבטיח לחברי כנסת כדי לזכות בתמיכתם בממשלה בהצבעה כלשהי בכנסת – אם על הצעת חוק ספציפית ואם בהצבעת אמון בממשלה.
• מינוי לשם החלשת “המחנה המתחרה”- מינוי שמטרתו לאייש משרות ציבוריות מקצועיות ב”אנשינו” כדי להחליש את כוחה של אליטה אחרת ולהשיג עוצמה פוליטית רחבה יותר. דוגמה לכך היא ניסיונו של אביגדור ליברמן, כשכיהן כמנכ”ל משרד ראש הממשלה בתקופת ממשלת נתניהו הראשונה, להחליף את נציב שירות המדינה דאז, יצחק גלנור, באנשים הקרובים יותר בדעותיהם לאלו של הממשלה (נבות, 2007: 14 15; גל-נור, 2007: 188).
• מינוי כגמול לחברי המפלגה- מינויים במשרות ציבוריות שראשי המפלגה מעניקים לחברי מפלגתם כדי לגמול להם על תמיכתם בהם ועל פועלם, למשל בשעה שהמפלגה הייתה באופוזיציה.
• מינוי לשם חיזוק מעמדו של השר- מינוי שהשר ממנה כדי להודות לאדם על שהעניק לו סיוע כלשהו בעבר ומתוך ניסיון לקבל ממנו סיוע נוסף בעתיד או לזכות בתמיכה פוליטית שלו ושל מקורביו, והכול במטרה לחזק את מעמדו המפלגתי או הפוליטי.

חסרונות המינוי הפוליטי

• שחיתות- אחד החסרונות הבולטים, אם לא הבולט ביותר, שנהוג לשייך לתופעת המינויים הפוליטיים הוא קישורם לשחיתות שלטונית ולהשחתת השירות הציבורי, שכן אחד מביטוייה של שחיתות שלטונית הוא ניצול של משרה ציבורית לצורך אישי ולא לטובת הציבור. מבחינה זו המינוי הפוליטי הוא רק דוגמה אחת לשימוש פסול שהשר עלול לעשות בסמכות שנתן לו הציבור כדי לשרת את האינטרסים שלו ולחזק את מעמדו הפוליטי (זמיר, 2008). מינוי פוליטי נתפס במידה רבה כשימוש בנכסי מדינה כדי לחלק טובות הנאה למי שהשלטון חפץ ביקרו כדי לקדם אינטרסים מסוימים (נבות, 2007: 11)
• פגיעה באמון הציבור- השתרשותם של מינויים פוליטיים במשרות שהציבור רואה בהן משרות ממלכתיות ונחלת הכלל עלולה להביא לידי אבדן אמונו של הציבור בשירות הציבורי והטלת ספק בכשירותם של העוסקים בכך. יתרה מזאת, במצב כזה עלול להיפגע לא רק האמון במנהל הציבורי, אלא במוסדות הדמוקרטיים בכלל – עלולה להיווצר תחושה של חלוקה לא שוויונית ולא עניינית של נכסי ציבור (המשרות הציבוריות) בקרב קבוצה קטנה של מקורבים. תחושה זו עלולה להגביר את תחושת הניכור מהפוליטיקה, שכן הציבור עשוי לחשוב שאנשים נכנסים לפוליטיקה לא מטעמים אידאולוגיים, אלא כדי לקדם את טובתם האישית: כך חבר מפלגה מקים לו מחנה בתוך המפלגה, מתגמל את אנשיו, אלה בוחרים בו למקום גבוה ברשימה, ואז בהגיעו למשרה בכירה הוא מתגמלם שוב בעזרת מינויים למשרות ציבוריות (זמיר, 2008).
• חוסר שוויון- מינויים פוליטיים בהגדרתם אינם נייטרליים, אלא מונעים משיקולים פוליטיים, ועל כן המשרה הרלוונטית אינה פתוחה באופן שוויוני לכל אזרח במדינה העשוי לעמוד בדרישות התפקיד, אלא מוגבלת לאנשים המקורבים לשר או לאלה שהוא חפץ ביקרם.
• דמורליזציה בשירות הציבורי- כאשר עובדי השירות הציבורי יודעים שקידומם אינו תלוי בכישוריהם אלא בקשריהם, המוטיבציה שלהם להשקיע בעבודתם יורדת. מצב זה עלול בתורו להביא לא רק לידי ירידה באיכות התפקוד של משרדי הממשלה, אלא לידי הימנעותם של אנשים הגונים ומוכשרים מלהיכנס למערכת בשל תחושת ריקבון (זמיר, 2008).
• חוסר יעילות וחוסר מקצועיות- מכיוון שבמינויים פוליטיים מתמנים אנשים שאינם בהכרח המתאימים ביותר לתפקיד מבחינה מקצועית, נפגעת ככלל רמתם המקצועית של עובדי הציבור ורמת תפקודם יורדת. זאת ועוד, המינוי הפוליטי פוגע במבנה השירות הציבורי וביעילותו בכך שהוא עלול להביא לידי “ניפוח” מלאכותי של המערכת (על ידי יצירת משרות לא נחוצות) רק כדי לקלוט מקורבים. תהליך זה מביא לידי בזבוז כספי ציבור ועיוות הרציונל שלפיו עוצבו מוסדות הציבור (נבות, 2007: 16).
• מנוף להפעלת לחץ על הפוליטיקאים- המינויים הפוליטיים נועדו לכאורה להיטיב עם הפוליטיקאים משום שבעזרתם הם יכולים למנות את אנשיהם לתפקידי מפתח ולגמול למי שהם חפצים ביקרו. ואולם יש הטוענים כי אליה וקוץ בה, משום שהאפשרות למנות מקורבים פוליטיים הופכת למנוף להפעלת לחץ על הפוליטיקאים עצמם, כאשר מקורביהם או חברי מפלגה מנסים להציב לפניהם דרישות ותביעות (בדמות משרות שלטון) תמורת התמיכה במועמדותם (גל-נור, 2007: 190).

את חסרונות הללו של המינויים הפוליטיים ביטא היטב בג”ץ בכמה מפסיקותיו:

“המינוי הפוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית כלפי הציבור; הוא עלול לפגוע באמון הציבור בשירות הציבורי; הוא פוגע בעקרון השוויון [...] הוא עלול להביא להשחתת המוסד הציבורי [...] על ידי כל אלה פוגע המינוי הפוליטי בעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, של תפיסתנו הערכית את מהותו של השירות הציבורי ושל האמנה החברתית שהיא בסיס הווייתנו כחברה מתוקנת” (סחייק, 2004; בג”ץ154/98 )
או:

“מינוי של אדם למשרה ציבורית שלא על בסיס שיקול ענייני מהווה מעילה בחובת הנאמנות של הגורם הממנה כלפי הציבור, ופוגע בתפקוד התקין והיעיל של הרשות השלטונית, באמון הציבור, במורל הפנימי של השירות הציבורי ובתחושת השוויון. הפגיעה באמון הציבור ברשויות נושאת עמה פגיעה במחויבות החברתית לערכי שלטון החוק [...] ביקורת הציבורית ביחס למינויים פוליטיים בחברות ממשלתיות יש לה חשיבות עצומה בכדי למגר תופעה זו שפגיעתה באושיות השלטון בישראל קשה” (עע”מ 9341/05).

יתרונות המינוי הפוליטי

חרף העובדה שכיום מינויים פוליטיים נתפסים בציבור ובמערכת המשפט בישראל כדבר שלילי ובלתי לגיטימי, אין להתעלם גם מהיבטים חיוביים שאפשר לייחס למינויים מסוג זה, בוודאי לא כשבמדינות מסוימות (דוגמת ארצות הברית) מינויים פוליטיים לא רק מקובלים, אלא הם הנוהג הרווח בשירות הציבורי. מהם אפוא היתרונות הטמונים במינויים פוליטיים?

• פוליטיקאים רבים טוענים שמינויים אלה הכרחיים לפוליטיקאי כדי להוציא לפועל את המדיניות שבשמה הציבור בחר בו. לפי טענה זו, לא רק שמינויים פוליטיים לגיטימיים, אלא הם גם חיוניים לדמוקרטיה. איש הציבור זקוק לאותם מינויים כדי שסביבו יפעלו אנשים שהוא מכיר אותם וסומך עליהם לחלוטין, כאלה המזוהים עם סדר יומו הפוליטי ויפעלו במלוא המרץ כדי לסייע לו לממש את המצע שבשבילו הצביעו הבוחרים.
  ראוי לציין כי השוללים את המינויים הפוליטיים סבורים שטענה זו אינה חזקה דיה, שכן רבים מהמינויים הפוליטיים אינם של אנשים המזוהים פוליטית עם השר אלא קרובי משפחה שלו, ולכן קשה לומר שהדבר נועד למימוש מדיניותו. זאת ועוד, המתנגדים גורסים שמינויים פוליטיים רבים נעשים במשרות נמוכות דרג או לתפקידים מקצועיים שאין להם נגיעה למדיניות או לאידאולוגיה ומטרתם לספק מקומות עבודה למקורבים (זמיר, 2008).
• יש הטוענים שבהיעדר מינויים פוליטיים השירות הציבורי נעשה הומוגני מאוד ורוב אנשיו באים מרקע חברתי דומה. בבריטניה למשל השירות הציבורי נחשב עצמאי ולא מוטה פוליטית, והמבקרים גורסים שהוא נעשה מנותק מדעת הקהל, שמרן ויצר מעין מעגל סגור שמרכז בתוכו עוצמה רבה מדי (בן דוד, 2004: 5). מבחינה זו המינויים הפוליטיים אמורים לאפשר לשירות הציבורי לשקף יותר את הציבור, הן מבחינת הרכבו האנושי והן מבחינת העמדות הרווחות בו.

מינויים פוליטיים בישראל

התפתחויות היסטוריות

בתקופת היישוב היהודי ובשנים הראשונות למדינה רווחה למדי תופעת המינויים הפוליטיים ולא נתפסה בלתי לגיטימית, בין היתר משום שהיישוב הורכב מקבוצות חברתיות רבות, התרבות הציבורית הייתה מגזרית באופייה ולכן גם את המשרות הציבוריות איישו לא פעם אנשים מקורבים זה לזה (לפחות מבחינה רעיונית) (זמיר, 2008). אפשר לומר שהמינויים הפוליטיים בשירות המדינה התפתחו מה”מפתח המפלגתי” שהיה נהוג אז במוסדות המדינה שבדרך (גל-נור, 2007: 170). עם זאת, אין להקל ראש גם בעובדה שבעשור הראשון לא הייתה מטרתם של המינויים הציבוריים רק להקים מנהל ציבורי למדינה החדשה, אלא גם לבסס את מעמדה ההגמוני של מפא”י (נבות, 2007: 30).

הגישה הממלכתית – שדוד בן-גוריון ביקש להנחיל בכל תחומי החיים הציבוריים – ניסתה להילחם בתופעה זו ושאפה להפוך את השירות הציבורי לשירות א-פוליטי ולא מפלגתי. משמעות הדבר הייתה כפולה: ראשית, הקבלה לשירות הציבורי צריכה להיעשות על בסיס שוויוני ללא תלות בזיהוי הפוליטי של האדם. ושנית, המינויים בשירות המדינה צריכים להיות על בסיס כישורים והתאמה לתפקיד (זמיר, 2008). יש הטוענים שעלייתה של ממלכתיות זו – שעיקרה התחזקות האוטונומיה של המדינה והיחלשות המגזריות – מילאה תפקיד חשוב במאבק נגד מינויים פוליטיים (נבות, 2007: 30).

על רקע זה הוקמה ב-1950 “מחלקת המנגנון” (שב-1954 שינתה את שמה ל”נציבות שירות המדינה”), שתפקידה היה לקבוע תקנות מנהליות לעובדי המדינה, לאשר מינויים, להסדיר את חלוקת התפקידים בין היחידות המנהליות במשרדי הממשלה וכדומה (גל-נור, 2007: 55). ב-1959 נחקק חוק שירות המדינה (מינויים), ואף שבתחילה הייתה השפעתו מוגבלת מאוד, שכן את רוב המשרות בשירות הציבורי כבר איישו אנשי מפא”י (נבות, 2007: 31), עם הזמן, בשנות השישים והשבעים, כבר הלכה תופעת המינויים הפוליטיים ונחלשה כך ששירות המדינה נעשה יותר ממלכתי ופחות מפלגתי (זמיר, 2008; גל-נור, 2007: 172).

התופעה שבה והרימה ראש למן אמצע שנות השמונים, עם דמדומי מפלגת בגין הראשונה (גל-נור, 2007: 173 174; זמיר, 2008; נבות, 2007: 31). אף שמנחם בגין התנגד מאוד למינויים פוליטיים, מחנה הימין בכללותו הצדיק אותם שכן הוא ראה בהם פיצוי על שנות שלטונה של מפא”י, שבמהלכן הוא הופלה לרעה ואת התפקידים הציבוריים איישו בעיקר “אנשי שלומנו” של השמאל (זמיר, 2008).

לצמיחתם המחודשת של המינויים הפוליטיים תרמו כמה תהליכים שהתרחשו באותן השנים: היחלשותו של מנחם בגין (שכאמור, התנגד למינויים פוליטיים), הסיעתיות שהחלה בליכוד סביב סוגיית היורש (דבר שהביא לידי מחנות ורצון לקדם מקורבים), הנהגת השיטה של בחירת מועמדי המפלגה בידי חברי מרכז המפלגה (מה שהביא לידי כך ששרי הליכוד רצו לשמור על יחסים טובים עם חברי המרכז כדי להיבחר שוב, ולכן היה להם תמריץ “לגמול” להם במשרות ציבוריות), והתיקו הפוליטי שנוצר בבחירות 1984 (אז יכלו שתי המפלגות הגדולות לחלק ביניהן משרות ציבוריות ולא הייתה אופוזיציה חזקה שעצרה זאת) (נבות, 2007: 31-32).

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים התרחשו כמה התפתחויות שמצד אחד עודדו ירידה בהיקף המינויים הפוליטיים, ומן הצד האחר עלייה בהם. כך למשל ב-1990 עורר “התרגיל המסריח” של שמעון פרס זעם ציבורי ותחושת מיאוס של הבוחרים מהפוליטיקה, עד כדי כך ש”שומרי הסף”  המוסדיים (מערכת המשפט, התקשורת וכיו”ב) החלו לנקוט מדיניות נוקשה יותר נגד מינויים פוליטיים. זאת ועוד, בשנות התשעים אימצו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, את שיטת הבחירות המקדימות (פריימריז) לבחירת מועמדיהן לכנסת, ושיטה זו (בהשוואה לשיטה הקודמת – בחירה במרכז המפלגה) הפחיתה את רצונם של המתמודדים למנות מינויים פוליטיים, שכן כעת הם היו תלויים בציבור רחב הרבה יותר ולא בחברי המרכז (נבות, 2007: 33).

מנגד, השינוי בשיטת המשטר שנכנס לתוקפו בבחירות 1996 (“הבחירה הישירה”) הביא בעקיפין לידי עלייה בהיקפי המינויים הפוליטיים בראשית שנות האלפיים. הכיצד? בשל שיטת הבחירה הישירה העדיפו המפלגות להריץ לראשות הממשלה מועמד תקשורתי וכריזמטי, דמות שאינה מזוהה עמן (בשל תדמיתן הציבורית שהייתה בשפל), דבר שעודד את מועמדי המפלגה עצמם להתנכר למפלגותיהם. מצב זה בתורו יצר מאבק פנים-מפלגתי, שהקשה על ראש הממשלה נתניהו (שנבחר אז) לשלוט, ובעקבות כך הוא ביטל את שיטת הבחירות המקדימות בליכוד וחזר לשיטת “מרכז המפלגה”. זו, כמו שראינו, מעודדת יותר מינויים פוליטיים, תופעה שהתגברה במיוחד בתקופת ממשלות שרון (נבות, 2007: 35 38).

חשוב לזכור כמובן ששינוי שיטת בחירת המועמדים לא הייתה הסיבה היחידה, והיקפם של המינויים הפוליטיים הושפע משילוב של עוד כמה גורמים, בכללם מדיניות סלחנית למדי של נציב שירות המדינה לתופעה ויחסים עכורים בין נתניהו לשרון (נבות, 2007: 35 38) (פירוט מספרי על היקף המינויים הפוליטיים ראו בסעיף הבא).

בשנות השמונים ובתחילת שנות התשעים התפשטה אפוא תופעת המינויים הפוליטיים עד מאוד, על אף מאמציה של מערכת המשפט להיאבק בה (זמיר, 2008; נבות, 2007: 32 33; גל-נור, 2007: 174). בהקשר זה ראוי לציין שבמשך השנים נעשו ניסיונות רבים לחולל שינוי ולחזק את מעמדו המקצועי של הסגל המנהלי על ידי יצירת הפרדה חדה יותר בין המינויים הפוליטיים ובין הדרג המקצועי, ובכלל מאמצים אלה ניתן למנות – נוסף על פעולות החקיקה – את ועדת דרור (1986), ועדת קוברסקי (1989), התכנית “צעדים מחוללי שינוי” של נציב שירות המדינה ב-1994 1996 וועדת בן-דרור (1994) (גל-נור, 2007: 183 188). עם זאת, במקרים רבים מאמצים אלו לא נשאו פרי, ותופעת המינויים הפוליטיים נמשכה.

לסיכום, שיטת המינויים הפוליטיים, שרווחה מאוד בשנים הראשונות למדינה והלכה והצטמצמה עד סוף שנות השבעים, זכתה לעדנה מחודשת במידה רבה (אם כי לא רק) בשל הנהגת הבחירות המקדימות במפלגות (גל-נור, 2007: 183).

מינויים פוליטיים בישראל במספרים

טבלה 1: היקפי המינויים הפוליטיים ואופיים (מבוסס על דוחות ביקורת המדינה 1984 2005)

מקור: נבות, 2007: 25

טבלה 2: דירקטורים בחברות ממשלתיות בעלי זיקה פוליטית, 1998-2005

*לכל היותר, על פי הערכות ביקורת המדינה.
** לכל הפחות, על פי הערכות ביקורת המדינה.
מקור: נבות, 2007: 23

תפיסת המינויים הפוליטיים בישראל – היבטים פורמליים

ככלל, השירות הציבורי בישראל נחשב לבעל אופי ממלכתי, מקצועי ולא מוטה פוליטית. עובדי המדינה אמורים להתמנות בהתאם לכישוריהם בלבד, ולא בשל זיקה פוליטית או אישית לגורמי ממשלה כלשהם. עליהם להוציא לפועל את מדיניות הממשלה המכהנת בלא תלות בדעותיהם האישיות ועל בסיס שיקולים ענייניים ומקצועיים בלבד. יתרה מזאת, מעמדם של עובדי המדינה אינו תלוי בזהות השלטון, כך שחילופי שלטון אינם אמורים להשפיע על משרתם (הולנדר, 2008: 11). בית המשפט העליון אף קבע בכמה מפסיקותיו שמינוי בשירות הציבורי הנעשה על בסיס אינטרסים פוליטיים-מפלגתיים הוא מינוי פסול המועל באמון הציבור (בג”ץ 313/67, עמ’ 80; בג”ץ 4556/90, עמ’ 28).

תפיסה זו באה לידי ביטוי בחוק שירת המדינה (מינויים), התשי”ט-1959, הקובע שקבלת עובדי מדינה תיעשה באמצעות מכרז פומבי לתקן ספציפי שאישרה נציבות שירות המדינה, לאחר שהמועמדים למשרה יעברו בחינות התאמה לתפקיד וועדה מקצועית אובייקטיבית תקבע את התנאים לבחירת המועמד הכשיר ביותר. כל אלה נועדו, אליבא דבן-גוריון, “להבטיח שקבלת עובדים במדינה לא תיעשה מתוך משוא פנים מפלגתי אלא לפי הכשרה אישית [...]” (הולנדר, 2008: 14)
על חשיבותו של המכרז הפומבי, שנועד להעניק הזדמנות שווה לכל המעוניינים במשרה הציבורית, פסק בג”ץ:

“[המכרז הוא] גולת הכותרת של החוק המגלמת את תכליתו המרכזית. [הוא] נאמן לרעיון הא-פוליטיזציה של השירות הציבורי. מתווה את “דרך המלך” למינויים לשירות הציבורי, שהיא בחירת הטובים ביותר לכל משרה,  תוך שמירה על שוויון ההזדמנויות, על היעדר שרירות ומשוא פנים ותוך ניתוק הליך הבחירה משיקולים בלתי ענייניים ומהקשרים פוליטיים (בג”ץ 154/98). “

עם זאת, התבססות על שירות מדינה מקצועי וא-פוליטי אין פירושו של דבר שלדרג הפוליטי אין שום השפעה על הליך בחירתם של בכירים בשירות הציבורי. במידה מסוימת ניתן לומר שבישראל התפתחה שיטה מעורבת, כאשר לצד רוב המשרות הציבוריות המאוישות באמצעות מכרז פומבי והעובדה שעובדי המדינה נהנים לרוב מקביעות, קיימות גם משרות הפטורות מחובת המכרז ונתונות לשיקול דעתו של הדרג הפוליטי (הולנדר, 2008: 14 25; דרי, 1993: 12). בכלל המשרות הציבוריות הפטורות מחובת המכרז ניתן למצוא:

• משרות אמון אישיות- ראש הממשלה, השרים, סגני השרים ומנכ”לי משרדי הממשלה רשאים למנות בלשכתם כמה בעלי תפקידים (“עובדי לשכה”) על פי שיקול דעתם האישי ובבחינת משרת אמון: מנהל לשכה, עוזר, יועץ ונהג.
• משרות מקצועיות בכירות, בעלות אופי מיוחד, שאת נושאיהן ממנה או מאשרת הממשלה כמו למשל מנכ”לי משרדי הממשלה, נציב שירות המדינה, מזכיר הממשלה, ראש המטה לביטחון לאומי (במשרד ראש הממשלה), מנהל רשות החברות הממשלתיות, מנהל מִנהל מקרקעי ישראל או החשב הכללי (במשרד האוצר) (הולנדר, 2008: 15).
• משרות דיפלומטיות מסוימות- שר החוץ רשאי למנות אחד עשר נציגים דיפלומטיים שאינם נמנים עם הסגל הדיפלומטי או המנהלי הקבוע של משרד החוץ, אם מצא לנכון שיחסיה המדיניים של ישראל עם אותה מדינה מצדיקים זאת (הולנדר, 2008: 20-21).
• הדירקטורים בחברות ממשלתיות, שאותם ממנים שרי הממשלה לאחר התייעצות עם רשות החברות הממשלתיות (סעיף 18 לחוק החברות הממשלתיות, תשל”ה-1975).
• הוועדה לאיתור מועמדים- ישנן משרות הנחשבות מיוחדות בשל אופיין המקצועי, המדעי או הרגולטורי, ושהמחזיק בהן אחראי על הגנת האינטרס של הציבור בתחום מוגדר. משרות אלו זוכות לפטור ממכרז בנוהל מיוחד, שבמסגרתו המועמדים מופיעים לפני ועדה לאיתור מועמדים, וזו מראיינת אותם וממליצה לשר או לממשלה על מועמד אחד או יותר (הללו אינם מחויבים לקבל את ההמלצה) (הולנדר, 2008: 16-20; גל-נור, 2007: 175) (על ועדות לאיתור מועמדים ראו “מינויים לתפקידים בכירים בשירות המדינה והפיקוח עליהם” בגיליון זה).

להרחבה על עוד סוגי משרות הפטורות ממכרז פומבי ראו הולנדר, 2008 וגל-נור, 2007.

פרשות בולטות של מינויים פוליטיים בישראל

• פרשת צחי הנגבי- בשנת 2006 הוגש נגד צחי הנגבי כתב אישום על עשרות מינויים פוליטיים שלכאורה ביצע בזמן כהונתו כשר לאיכות הסביבה מטעם הליכוד (2001 2003). על פי קביעתו של בית המשפט, זו הייתה הפעם הראשונה ששר ומנכ”ל משרדו הועמדו למשפט פלילי על מינויים פוליטיים, שכן מקרים קודמים נגעו למישור המנהלי ולא למישור הפלילי (ת”פ 4063/06). וכך נכתב בכתב האישום:

  “במהלך כהונתו במשרד לאיכות הסביבה פעל הנגבי, באופן מתוכנן ושיטתי, בעצמו ובאמצעות אחרים ]…[ להביא למינויים של חברי מרכז [הליכוד] ומקורביהם למשרות ולתפקידים רבים ככל האפשר במשרד לאיכות הסביבה ובגופים הקשורים אליו, תוך פגיעה באפשרות של הציבור הרחב להתחרות על משרת ותפקידים אלה, ולעיתים מבלי להקפיד על כישוריהם ועל התאמתם לתפקיד. פעילות זו נעשתה תוך ניצול משאבים ציבוריים לטובת אינטרסים פוליטיים ואישיים שאינם מתיישבים עם טובת הציבור” (זינו, 2006).

  בסופו של דבר זוכה הנגבי בנושא זה (אך הורשע בסעיף אחר), שכן השופטים היו חלוקים בדעותיהם ומקצתם טענו שבתקופת כהונתו של הנגבי מינויים פוליטיים לא נחשבו דבר החורג מהנורמה, וכי ההנחיות בדבר האיסור על מינויים פוליטיים התחדדו רק אחריו (גליקמן ושומפלבי, 2010; וכן ת”פ 4063/06).

• פרשת אהוד אולמרט- באוגוסט 2006 קבע דוח מיוחד של מבקר המדינה שבתקופת כהונתם של אהוד אולמרט כשר התמ”ת ורענן דינור כמנכ”ל משרדו ביצעו השניים שורה של מינויים פוליטיים של חברי מרכז הליכוד ברשות לעסקים קטנים ובינוניים. לאמתו של דבר הביקורת על הרשות החלה עוד בתקופת כהונתה של שרת התמ”ת דליה איציק (ממפלגת העבודה דאז), שהוצגה כ”חצר אחורית למינויים פוליטיים”. וכך טען מבקר המדינה:
  ממצאי הביקורת מעלים חשש שהרשות שימשה כר פעולה למינויים פוליטיים של אנשים בעלי זיקה למפלגתו דאז של שר התמ”ת, אהוד אולמרט, ומסלול נוח לעקיפת “שומרי הסף”.

הרשות פעלה בהתעלמות מנורמות המשפט הציבורי, הפעילה פרויקטים בהם הועסקו עובדים שגויסו בתהליך לא תקין ולא שיוויוני וסגולתם המרכזית היתה כנראה קרבתם למפלגתו של השר (Ynet, 2006).

מינויים פוליטיים במבט משווה

רוב המדינות הדמוקרטיות מנסות לאזן בין שני יסודות מנוגדים: מצד אחד מקצועיות ועצמאות של השירות הציבורי, ומן הצד האחר עליונות הדרג הפוליטי הנבחר. בהתאם לכך נהוג להבחין בין שתי אסכולות עיקריות בכל הנוגע למינויים פוליטיים: האמריקנית והבריטית, כשכל אחת מהן מדגישה יסוד אחר (דרי, 1993: 12, 32-33; סחייק, 2004; גל-נור, 2007: 168 169). נציג אפוא את הגישות כלפי מינויים פוליטיים בשירות הציבורי בכמה מהדמוקרטיות המערביות העיקריות.

ארצות הברית
המודל האמריקני מעניק בכורה מודעת ומפורשת לדרג הפוליטי על פני הדרג המנהלי, כך שרוב המינויים בשירות הציבורי הם “מינויים נשיאותיים”, קרי, הסגל המנהלי הבכיר שותף לדרכו הפוליטית של הנשיא וממונה בדיוק בשל כך. רבים מהמינויים הבכירים בבית הלבן הם מקורבים שהנשיא הביא עמו לתפקיד, ובתום כהונתו גם הם עוזבים, כשאת מקומם תופסים נאמניו של הנשיא החדש. כך החלפת הנשיא מביאה עמה החלפה בצמרת הממשל. בין היתר ממנה נשיא ארצות הברית ראשי משרדים, שופטים פדרליים וכמובן את סגל הבית הלבן (סחייק, 2004: 5; דרי, 1993: 12, 32 33). באופן עקרוני המינויים הפוליטיים של הנשיא אמורים לקבל את אישור הסנאט, אף שכמאתיים משרות אינן זקוקות לכך (סחייק, 2004: 5). החסרונות העיקריים בגישה האמריקנית הם חוסר ההמשכיות וחוסר היציבות במנהל הציבורי הפדרלי, מה שטומן בחובו פוטנציאל לפגיעה ברמתו המקצועית של השירות הציבורי (גל-נור, 2007: 169).

בריטניה
המודל הבריטי, המאפיין מדינות נוספות במערב אירופה, מעדיף שהסגל המנהלי יצמח מתוך השירות הציבורי עצמו, יהיה נייטרלי מבחינה פוליטית ולא יהיה תלוי בזהותו של ראש הרשות המבצעת (דרי, 1993: 12, 32 33). השירות הציבורי אחראי לבצע נאמנה את מדיניותה של הממשלה המכהנת, בלא תלות במכוּונותה הפוליטית ובהרכבה המפלגתי. הממשלה, מצדה, נדרשת לעבוד עם הסגל המנהלי של המדינה גם אם לא היא מינתה אותו. כך הבריטים מבקשים ליצור המשכיות בשירות הציבורי ולהקפיד על רמה מקצועית גבוהה שלו (בן דוד, 2004: 3). עם זאת, לא פעם נעזר הדרג הפוליטי בבריטניה גם ב”יועצים מיוחדים” שבאים מחוץ לשירות הציבורי ומתמנים לתפקידם על בסיס של נאמנות אישית (בן דוד, 2004: 5 6). בשנים האחרונות הולכים וגוברים בבריטניה הקולות הקוראים להכניס יותר רכיבים פוליטיים בהליכי המינויים של בכירים בשירות הציבורי (How to be a civil servant: Civil Service Reform from 2011; Politicisation).

חסרונה העיקרי של השיטה הבריטית היא העוצמה הרבה שהיא מעניקה למנהלים הבכירים בהשוואה לפוליטיקאים, דבר העלול להביא לידי היווצרותה של ביורוקרטיה נוקשה מדי שאינה מאפשרת לדרג הפוליטי לבצע רפורמות (גל-נור, 2007: 169).

צרפת
השיטה הצרפתית היא מעין דגם מעורב בין הדגם האמריקני לזה הבריטי. שירות המדינה בצרפת מקצועי מאוד ודומה בנוקשותו לזה הבריטי, אבל לממשלה חדשה הזכות למנות במהלך כהונתה כשש מאות נושאי משרות בכירים, וכל שר רשאי למנות לעצמו מעין “קבינט אישי” שאמור לסייע לו לבצע את מדיניותו ולמלא את צרכיו הפוליטיים. מעניין שבצרפת גם המינויים הפוליטיים נעשים בדרך כלל מתוך שירות המדינה, ואין ממונים אנשים מבחוץ (גל-נור, 2007: 169; Meininger, 2000: 205-207).

אוסטרליה
מינוי בכירים בשירות הציבורי באוסטרליה נתון בדרך כלל לשיקולם של השר והממשלה: השר המבקש למנות אדם כלשהו פונה בכתב לממשלה או לעומד בראשה ומבקש אישור למינוי. אם מדובר באדם המקורב לשר, יש לציין זאת במפורש בבקשה, שכן על פי המסורת באוסטרליה, לא נהוג למנות מקורבים במשרד השר. יתרה מזאת, קרובי משפחה של השר אינם רשאים להתמנות לתפקיד במשרד הקשור לתחום סמכותו של השר (סחייק, 2004).

נורווגיה
השירות הציבורי בנורווגיה הוא מקצועי וכמעט שאינו מתאפיין במינויים פוליטיים. הדגש מושם בעיקר על ניסיון מקצועי ועל רצון ליצור המשכיות ואיכות גבוהה של המנהל הציבורי, ולכן עובדי המדינה מגויסים על בסיס חינוך מקצועי גבוה וכישורי התאמה לתפקיד. הם מחויבים להפגין נאמנות כלפי כל ממשלה נבחרת, ועם חילופי ממשלות או שרים הם נותרים בתפקידם (Christensen, 2000: 105-106).

סיכום

אף שמבחינה ציבורית מינויים פוליטיים נתפסים בישראל לעתים קרובות כדבר שלילי ובלתי לגיטימי, המביא לידי שחיתות, תופעה זו התקיימה בכל שנות קיומה של המדינה, והיא מוסיפה להתקיים. עם זאת ראוי לזכור שתופעת המינויים הפוליטיים אינה ייחודית לישראל, וכי גם במדינות שחרתו על דגלן שירות ציבורי נייטרלי ועצמאי, שעבודתו אינה תלויה בזהות הפוליטית של השלטון, אפשר למצוא לעתים משרות ספציפיות שהשר הממונה רשאי לאיישן באנשיו. מבחינה זו אף שמינויים פוליטיים אכן עשויים לשאת עמם פגמים רבים, אופן ההתייחסות אליהם ותוקפם החוקי-משפטי הוא במידה רבה לא יותר מתולדה של החלטה עקרונית, נורמטיבית וחוקית בכל מדינה ומדינה.

unfolding mystery in syria tonight. There are signs someone there may have deployed a chemical weapon. Alex marquardt analyzes the evidence from the region.
Reporter: Chaos in the hospital. Men, women, and children on respirators as family members wailed. In this brutal war, this appears to have been a first.
A rocket yesterday suspected of carrying a chemical, slamming into a neighborhood in aleppo, held by the syrian army. 25 were killed and over 100 wounded. I felt my chest close, i couldn’t breathe or speak, this little girl cried.
I lost my mother, father, and brother. The syrian regime accused of rebels of launching the rocket and called for an international investigation. The rebels blamed the regime.
Either way, israel said today there’s no doubt chemical weapons were used. But president obama tonight wasn’t so quick to agree. We intend to investigate thoroughly exactly what happened.
Reporter: It does not appear that the chemical in question was one of those most feared in president assad’s arsenal. Mustard gas or the deadly nerve agent, vx, and sarin. President obama said he was deeply skeptical that it was the rebels who carried out this attack.

xEZfjiRkbJs

By Maayan Lubell o

By Maayan Lubell

JERUSALEM (Reuters) – Syrian government forces have used chemical weapons – probably nerve gas – in their fight against rebels trying to force out President Bashar al-Assad, the Israeli military’s top intelligence analyst said on Tuesday.

The assessment met with scepticism from the United States, which has declared any use of chemical weapons in Syria’s two-year-old civil war a “red line” that could trigger intervention.

U.S. Secretary of State John Kerry said he spoke to Israeli Prime Minister Benjamin Netanyahu and the latter “was not in a position to confirm” the briefing given by Itai Brun, a military intelligence brigadier-general, at a Tel Aviv conference.

“I don’t know what the facts are,” Kerry told reporters in Brussels.

Netanyahu’s office declined comment on Kerry and Brun’s remarks, made a day after U.S. Defense Secretary Chuck Hagel said while visiting Israel that Washington’s spy agencies were still assessing whether such weapons had been employed.

“To the best of our understanding, there was use of lethal chemical weapons. Which chemical weapons? Probably sarin,” Brun told Tel Aviv University’s Institute for National Security Studies in the most definitive Israeli statement on the issue to date.

Forces loyal to Assad were behind the attacks on “armed (rebels) on a number of occasions in the past few months, including the most reported incident on March 19″, Brun said.

The Syrian government and rebels last month accused each other of launching a chemical attack near the northern city of Aleppo.

Brun’s comments seemed likely to deepen international concern over events in Syria. Kerry said separately on Tuesday that NATO needed to consider how practically prepared it was to “respond to protect its members from a Syrian threat, including any potential chemical weapons threat”.

FOAMING AT MOUTH

Speaking with a Powerpoint presentation showing what appeared to be a wounded or dead child, Brun said that foam coming out of victims’ mouths and contracted pupils and “other signs” indicated deadly gas had been used.

He gave no other details about how Israel, which has been closely monitoring events in Syria, a northern neighbour, formed its assessment.

Another Israeli military officer with knowledge of Brun’s briefing said it drew on secret intelligence other than material available in the public domain.

“When an authority as senior as Brun makes such a statement in public, you can be sure it is based on solid evidence,” the officer told Reuters on condition of anonymity.

Ralf Trapp, an independent consultant on chemical and biological weapons arms control based in Geneva, said the symptoms described by Israeli intelligence were “consistent with sarin gas,” but photographic evidence alone was not conclusive.

“There is a limit to what you can extract from photograph evidence alone. What you really need is to get information from on the ground, to gather physical evidence and to talk to witnesses as well as medical staff who treated victims.”

Asked about Brun’s remarks, Pentagon spokesman George Little signalled no change in the official U.S. line: “The United States continues to assess reports of chemical weapons use in Syria. The use of such weapons would be entirely unacceptable.”

On Monday, Hagel said the use of chemical weapons by Assad’s forces would be a “game changer” and the United States and Israel “have options for all contingencies”.

Hagel met Netanyahu on Tuesday, a day after flying in an Israeli military helicopter over the occupied Golan Heights on the edge of the fighting in Syria.

“This is a difficult and dangerous time, this is a time when friends and allies must remain close, closer than ever,” Hagel, in remarks to reporters before his talks with Netanyahu, said of the United States and Israel.

Discussions between Syria and the United Nations on a U.N. investigation of possible use of chemical weapons have been at an impasse due to the Syrian government’s refusal to let the inspectors visit anywhere but Aleppo, diplomats and U.N. officials said last week.

U.N. diplomats said Britain and France had provided U.N. Secretary-General Ban Ki-moon’s office with what they believed to be strong evidence that chemical weapons also had been used in the city of Homs.

Israel, which has advanced intelligence capabilities that it shares with its Western allies, has voiced concern that parts of Syria’s chemical arsenal would end up in the hands of jihadi fighters or the Lebanese guerrilla group Hezbollah, with which it waged a war in 2006.

Israeli leaders have cautioned they will not allow that to happen. In an attack it has not formally confirmed, Israeli planes bombed an arms convoy in Syria in February, destroying anti-aircraft weapons destined for Hezbollah.

(Additional reporting by Jeffrey Heller and David Alexander in Jerusalem, David Brunnstrom in Brussels and Anthony Deutsch in Amsterdam; Editing by Jeffrey Heller, Alison Williams and Mike Collett-White)